Skip to content

למה אני ספקן? י.ש.

by ב- 15/03/2011

שם: י.ש. (השם המלא שמור במערכת מטעמי צנעת הפרט)
גיל: שנות ה-20.
עיסוק: סטודנט לרפואה באוני' בן-גוריון בנגב.
ספקנות: פעיל בקהילה הספקנית בב"ש.

אולי עוד לפני שנשאלת השאלה שבכותרת אולי צריך לשאול "מה בכלל הופך אותי לספקן?" או "מי אמר שאני ספקן?".

יש לי דימוי ברור איך ספקנים "נראים"- אנשים מזוקנים וכרסתנים במיטב שנותיהם שבזים לכל מה שמריח מרוחניות כשהם רכונים מעל קערת בשר (עדיף חזיר, כמובן) , או גברים צעירים באמצע שנות העשרים, מגולחים למשעי, רזים עד רחמים, שמשחקים במשחקי תפקידים כשהם לוקחים הפסקה מהפרוייקט התכנותי שהם עובדים עליו.

למרבה הפליאה, אני לא דומה להם.

אני מגיע ממשפחה דתית, שומר באדיקות שבת וכשרות, לומד מקצוע ממדעי הבריאות ואף "פתוח" לחידושים בדמות רפואות שלא הוכחו כל צורכן. אני עושה מדיטציה לפחות פעם ביום, ומתרגל אומנות לחימה יפנית עתיקה –כולל הכוונת ה "קי" שלי למקום הנכון כשאני נותן את המכה.

על פניו – אני לא ספקן.

אבל אני מאוד דואלי. כסטודנט לרפואה ששאף רפואה כמעט מהדקה הראשונה לחיים (אבא ואמא רופאים. ביש מזל) אפשר לומר שגדלתי על ברכי החשיבה הרפואית מבוססת הראיות (evidence based medicine). באינספור שיחות עם אבא-אמא שמעתי את המשפט "אין הוכחה לזה שזה עובד" או "יש שסוברים ככה, אבל זה עוד לא הוכח". נו אז זה עוד לא הוכח. מה האובססיה הזו להוכחות?

האמת שלא תמיד צריך הוכחות. עובדה –אני מתרגל פרקטיקה סינית של חיזוק הצ'י שאמורה לשמור אותי בריא כמו שור וחושב שזה לא מזיק. ממש לא אכפת לי שאין מחקר כפול סמיות על 2000 נסיינים לאורך חמש שנים כדי לוודא שמה שאני עושה הוא "נכון" מדעית. לא הכל צריך להיות מדעי. יש הרבה מקום לרוח החופשית, לאמונות התפלות והטפלות, לכל מה שעשה אותנו אנושיים לאורך עשרת אלפים השנים האחרונות.

 

אבל יש גם אחריות. והאחריות שלי, כסטודנט ולאחר מכן כאיש מקצוע, היא לתת למטופלי את הרפואה הטובה ביותר שהם יכולים לקבל. הרפואה הטובה כוללת את היחס האופטימלי שאני יכול לתת באותו רגע, את החיוך והמילה הטובה, אבל מעל לכל –משהו שבוודאי יעזור להם. אם לא ירפא, לפחות יקל.

 

אם משהו עובד, חובה על הרופא ליידע בכך את המטופל. אם משהו לא עובד, הרי שבהמלצה על הטיפול הרופא מבזבז את זמנו שלו, את משאבי המערכת, והכי חשוב נוטע תקוות שוא במטופל ומרחיק אותו מדרכי ריפוי אחרות שהיו יכולות לעזור לו.

ויש רק דרך אחת לבדוק האם משהו עובד או לא. סטטיסטיקה. זהו מדע צעיר יחסית אבל הוא היחיד המאפשר לנו להבחין בין שקר לאמת, בין משהו שכנראה מביא למזור ובין משהו שהוא ריק מתוכן. במאה וקצת השנים האחרונות הרפואה עשתה מהפך אדיר. המהפכות בתחום המולקולרי של גדולי הרופאים הן אולי הדבר המרגש ביותר שקרה במדע במאה וקצת האחרונות (ויסלחו לי מהנדסי האלקטרוניקה שרואים בהמצאת המחשב והטרנזיסטור את חזות הכל). גילוי הפניצילין, גילוי סוגי הדם, פיתוח מדע הפתולוגיה המודרני באמצעים כימיקליים ולאחר מכן פיסיקליים משוכללים, כמו גם ההתפתחויות האדירות של חמישים השנים האחרונות בחקר הגנום והביולוגיה המולקולרית –חלקם חבים את קיומם לפיתוח המחשבים, המיקרוסקופים המשוכללים והלייזרים, אבל כולם חבים חוב גדול לסטטיסטיקה.

לפרננדו פסואה יש סיפור יפה הנקרא "פונס הזכרן": בסיפור פונס זוכר הכל. ה-כ-ל. וכל רגע הוא מיוחד וחסר תחליף. הכלב של חמש ועשרים במבט מקדימה אינו הכלב של חמש עשרים ואחת במבט מהצד. אז אין ספק שלפונס יש עולם עשיר, יותר ממה שכל אחד מאיתנו יכול לדמיין. אבל מי שבאמת נוהג כפונס לא יכיר כך גם את אהובתו ואת ידידיו.

צריך להיות סדר במערכת. צריך לדעת שלמרות שהכלב של חמש ועשרים והכלב של חמש עשרים ואחת "שונים"- במובן מסויים הם עדיין אותו הכלב. זהו תפקידה של הסטטיסטיקה. לנטרל את ה"רעשים" הלא רצויים.

פעמים רבות שמעתי את הביקורת על המחקר הרפואי: "הוא לא מתייחס לאדם כאינדיבדואל. לא לוקח בחשבון את כל המשתנים". זה נכון. כי בסה"כ הכלב הוא אותו כלב. אם נתעלם מכך נמצא את עצמנו מוציאים הון בל יאמן על רפואות שלפי קנה המידה הסטטיסטי לא מועילות ויעילותן לא יכולה להיות מוכחת. ומעבר לאחריות הציבורית, המחוייבות היא לרפא.

זו הסיבה שאני "רוחני" אבל גם "ספקן". לפחות בתחום הצר של לימודי ובתקוה גם עיסוקי העתידי.

 

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: